תביעת לשכת עורכי הדין (להלן: "הלשכה") והעומד בראשה עו"ד אפי נווה נגד העיתונאית שרון שפורר בגין פרסום תחקיר באתר "המקום הכי חם בגיהנום", נראית על פניה כסוג תביעה המוכר בעולם כתביעת SLAPP )(Strategic Litigation Against Public Participation. בישראל זכו תביעות אלו לכותרת 'תביעות השתקה'.
דרישת הפיצוי הגבוהה והלא פרופורציונלית ליכולת הכלכלית של הנתבע, אף היא מאפיין מובהק של תביעות כאלו
מהן תביעות השתקה, והאם תביעת הלשכה עונה על מאפיניה?
תביעות אלה מוגשות בדרך כלל על ידי אנשים או גופים בעלי כוח ומשאבים כלכליים, ומטרתן להשתיק פעילות או ביקורת ציבורית. סיכויי ההצלחה של תביעות אלו אינם גבוהים, אך האפקט העיקרי שלהן הוא אינו משפטי, אלא ציבורי - השתקת הביקורת והרתעת אחרים מלהשתתף בשיח הציבורי באופן פומבי וחופשי.
לשכת עורכי הדין היא גוף ציבורי בעל עוצמה פוליטית ובעל משאבים כספיים, בעוד ששפורר היא אדם פרטי ללא גב כלכלי. פער הכוחות במקרה זה הוא מאפיין ידוע של תביעות השתקה. דרישת הפיצוי הגבוהה והלא פרופורציונלית ליכולת הכלכלית של הנתבע, אף היא מאפיין מובהק של תביעות כאלו. במקרה שלפנינו שפורר נתבעת בסכום פנומנלי של כמיליון ₪ בגין שבעה פרסומים.
השימוש בהליכים נגד שפורר גורם להסחת דעת מניהול מאבק ציבורי לניהול מאבק פרטי, שינוי יחסי הכוחות מושג מעצם הגשת התביעה, שכן ההליך המשפטי עשוי לבודד את שפורר מהאהדה הציבורית שהיא זוכה לה מחוץ לכותלי בית המשפט. כך נוצרת השתקה אפקטיבית באמצעות שימוש לרעה בדיני לשון הרע.
בשנים האחרונות חלה בישראל עליה במספרם של גופים ציבוריים או פרטיים בעלי עצמה ומשאבים, העושים שימוש בתביעות לשון הרע בנות סכומים אסטרונומיים. לעומת ארה"ב שבה פותחו בשנים האחרונות דיני אנטי SLAPP, שתכליתם לפגוע בתמריצים להגשת תביעות אלו באמצעות סילוקן על הסף ותוך חיוב התובעים בהוצאות נכרות, בישראל טרם התקבלו חוקים המונעים הגשתן של תביעות השתקה.
סילוק תביעות לשון הרע במשפט הישראלי מתרחש רק במקרים קיצוניים, שבהם התביעה אינה מגלה עילה. השיטה הישראלית מגנה על זכות הגישה לערכאות ולא בקלות תסלק תביעה
סיכויי סילוק תביעת הלשכה על הסף
בתחקיריה מעלה שפורר טענות שונות על התנהלות בעלת משוא פנים ואכיפה סלקטיבית בוועדת האתיקה של הלשכה. כמו כן הועלו טענות בנוגע לשיקולים לא נאותים שנשקלו בניהול המכרז לבחירת חברת הביטוח המבטחת את חברי הלשכה. אין להתעלם מטענות הלשכה, כי מדובר בפרסומים שקריים שגרמו נזק תדמיתי רב ללשכה.
סילוק תביעות לשון הרע במשפט הישראלי מתרחש רק במקרים קיצוניים, שבהם התביעה אינה מגלה עילה. השיטה הישראלית מגנה על זכות הגישה לערכאות ולא בקלות תסלק תביעה. מכיוון שכך, שפורר לא תוכל לקבל סעד מהיר של סילוק התביעה על הסף ויהיה עליה להוכיח את אמיתות הפרסום, ו/או שעומדות לה אחת או יותר מהגנות תום הלב שבחוק.
בהעדר הכרה שיפוטית בתביעות השתקה, יהיה על שפורר לעמוד בנטל הוכחת אמיתות הפרסום או להוכיח שעומדת לה אחת מהגנות תום הלב שבחוק איסור לשון הרע. היות שניהול הליך משפטי הינו יקר, ארוך, מסורבל וגוזל משאבים רבים, אפקט ההרתעה המושג על ידי הלשכה הוא בעצם הגשת התביעה.
בישראל, ההגנה על חופש הביטוי מבוססת בעיקר על שיקול דעת שיפוטי. באיזון שבין הערכים, הזכות לחופש ביטוי אינה מועדפת על פני הזכות לשם הטוב
האם אין בישראל הגנה על חופש הביטוי של עיתונאים?
לצערה של שפורר, המשפט הישראלי לא מעניק הגנה רחבה לחופש הביטוי של עיתונאים, שלא כמו במדינות רבות במערב. ההגנה הקיצונית ביותר לעיתונאים ניתנת בארה"ב, שבה בעקבות הלכת ניו יורק טיימס נ' סאליבן (New York Times v. Sullivan 376 U.S 254 1964), כמעט אין טעם לגוף או לאישיות ציבורית להגיש תביעת לשון הרע נגד עיתונאים.
הדין האמריקאי מעניק עדיפות לחופש הביטוי על פני השם הטוב, ועל פי הלכת סאליבן, כאשר התובע בתביעת דיבה הוא איש ציבור, עליו לעמוד בסטנדרט הוכחה חמור, ולהראות כי הנתבע פעל מתוך זדון ממשי. לפיכך בכל הנוגע לפרסומים אודות אנשי וגופי ציבור, למפרסמים האמריקאים ניתנה הגנה רחבה הן מכח הלכת סאליבן והן מכח דיני ההשתקה.
בישראל, ההגנה על חופש הביטוי מבוססת בעיקר על שיקול דעת שיפוטי. באיזון שבין הערכים, הזכות לחופש ביטוי אינה מועדפת על פני הזכות לשם הטוב. ההלכה הישראלית לא אימצה את הלכת סאליבן, אם כי נקבע שעובדת היותו של התובע איש ציבור היא דבר שיש לקחת בחשבון. כך, בע"א 214/89 אבנרי נגד שפירא, אמר כבוד השופט (דאז) אהרון ברק כי: "יש ליתן משקל מיוחד לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולאנשים הנושאים במשרות ציבוריות". עוד נקבע באותו פסק דין, כי כאשר בית המשפט יבחן שאלה הנוגעת להוצאת לשון הרע על איש ציבור, אחד מהשיקולים שיילקחו בחשבון הוא שמדובר באיש ציבור.
הגדרת שרון שפורר בתביעה כתועמלנית - ניסיון לגרוע מהגנתה
על אף שהלכת סאליבן לא חלה במשפט הישראלי, בלשכה לא לקחו סיכון, ובמטרה למנוע את הרחבת הגנתה, נטען כי שפורר כלל איננה עיתונאית אלא תועמלנית שפועלת בשירות אינטרסנטים. מסיבה זו כנראה, גם נמנעו בלשכה מלהטיל אחריות גם על מערכת האתר "המקום הכי חם בגיהינום", שבמסגרתו פרסמה שפורר את כתבותיה, וזאת בכוונה לגרוע מהגדרתה כעיתונאית וכן במטרה לבודדה ולהטיל עליה את מלוא הסיכון הכספי והנפשי.
אם יש ממש אף בחלק מהדברים שמייחסת שפורר ללשכה, הרי שהעניין הציבורי שבבסיס עילת התביעה עולה על העניין הציבורי שבבירור התובענה
מהם סיכויי הצלחתה של שפורר בתביעה נגדה?
אם יש ממש אף בחלק מהדברים שמייחסת שפורר ללשכה, הרי שהעניין הציבורי שבבסיס עילת התביעה עולה על העניין הציבורי שבבירור התובענה. ובמקרה הזה יהיה על בית המשפט לתת משקל לערכים של חופש הביטוי, וחופש העיתונות ולדחות את התביעה. ואולם אם התביעה מושתת על אדנים שקריים חסרי בסיס לחלוטין, תתקשה שפורר לקבל את הגנת החוק.
בישראל דרושה הכרה שיפוטית בתופעת תביעות ההשתקה, וכן יש להכיר בכך שלא מדובר בתביעות לשון הרע רגילות
נדרש שינוי חקיקה בישראל בכל הנוגע לתביעות השתקה
בארה"ב, באוסטרליה ובקנדה אומצה חקיקת מגן המונעת שימוש בתביעות דיבה למטרות השתקה והרתעה וזאת באמצעות הליך מזורז לסילוק התביעה ולפיצוי הנתבעים. בישראל דרושה הכרה שיפוטית בתופעת תביעות ההשתקה, וכן יש להכיר בכך שלא מדובר בתביעות לשון הרע רגילות. כמו כן יש לשקול חקיקת אנטי השתקה שתאפשר מחיקה על הסף ופסיקת פיצויים ממשיים לנתבע ללא הוכחת נזק.
* הכותבת היא עורכת דין העוסקת בדיני לשון הרע
** השתתפה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת זאפ משפטי
