החוק למניעת הטרדה מינית – מה השתנה מאז חקיקתו

הטרדה מינית היא התנהגות מילולית או פיזית בעלת אופי מיני שבו אחד הצדדים אינו מסכים לה מרצונו החופשי, כגון: סחיטה בעלת אופי מיני, מעשים מגונים, הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, התייחסויות מיניות חוזרות לאדם, התנהגות מבזה ומשפילה לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.

הנחת הבסיס היא שקשר מיני בין עובדת לבין הממונה מהווה ניצול יחסי מרות, ונטל ההוכחה עובר לממונה על מנת להוכיח שמדובר במערכת יחסים זוגית אמיתית ולא בניצול יחסי מרות. לפיכך, ככל שמדובר בקשר מיני בלבד ולא במערכת יחסים זוגית אמיתית, ייחשב הדבר הטרדה מינית. הרציונל הוא שהעובדת לא יכולה להתנגד באופן חופשי מחשש שיבולע לה ולכן הסכמתה לקיים את הקשר המיני לאו הסכמה היא. במקרה שמדובר ברומן אמיתי על הממונה להפסיק את יחסי המרות, כלומר לחדול מלהיות הממונה, ולדווח על הקשר.

רצוי מאוד לקבל ייעוץ משפטי, אם ניתן לפני הזימון לבירור. במהלך הייעוץ ניתן יהיה לברר עד כמה התלונה אכן מהווה הטרדה מינית על פי החוק והאם ניתן להתגונן כנגד התלונה. קיימת אי בהירות רבה בקשר להגדרה של הטרדה מינית. לא כל התנהגות בעל אופי מיני עולה כדי הטרדה מינית. בית המשפט קבע בעבר ש"אוי לנו, אם גבר הרוצה להניח יד על כתפה של אישה כדי לחזר אחריה, יידרש להגיש בקשה בכתב 30 יום מראש". האווירה הציבורית כיום בקשר להטרדה מינית טעונה מאוד ולעתים יש נטייה לייחס הטרדה מינית גם כאשר מדובר בהתנהגויות טבעיות הנעדרות אופי מיני. כך למשל ייצגתי רופא בכיר שנטען כלפיו שהטריד מינית פציינטית במהלך בדיקה הואיל ופתח לה את החזיה בלי רשות. גם אם נניח שהיה על הרופא להתנהג בנימוס ובעדינות ולבקש את רשותה של הפציינטית לפני פתיחת החזייה, לא היה שום דבר מיני במעשה שנעשה לצורך בדיקה רפואית. צריך להבין שתכלית החוק למניעת הטרדה מינית איננה להפוך את היחסים בין המינים לסטריליים גם לא לשמור על המוסר או על הצניעות.

לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו יכול להשפיל אדם, לבזותו, לפגוע בעבודתו, או לפגוע בו בשל מאפיינים שאינם בשליטתו (גזעו, נטייתו המינית, מינו, דתו וכדומה) או בגין התנהגותו.

מדובר בהגדרה רחבה ביותר. עילת התביעה לפי חוק איסור לשון הרע מתגבשת ברגע שמתקיימים שני תנאים מצטברים: (1) פורסם ביטוי, כמשמעות המונח "פרסום" בסעיף 2 לחוק, כלומר הביטוי הגיע לאדם אחד זולת הנפגע (2) תוכן הביטוי שפורסם עלול לפגוע בשמו הטוב של מי שהביטוי עוסק בו.

כעיקרון, התשובה היא כן. הכלל הוא שתלונות אשר הוגשו לרשות מוסמכת כמו המשטרה בתום לב יזכו להגנה מפני תביעות לשון הרע בהתאם להגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

בשנים האחרונות, בתי המשפט צמצמו את תחולת הגנת תום הלב ואף עקפו את ההגנה הרחבה שהעניקה בעבר ההלכה למגישי תלונות השווא, בהחילם מבחנים אובייקטיביים בהתאם לנסיבות המקרים הספציפיים. לפיכך, שלא כבעבר, כיום אפשרי לנפגע, במידה והתלונה מתבררת כתלונת סרק, להגיש תביעה משפטית בעילת לשון הרע בגין הפגיעה בשמו הטוב.

במצב המשפטי הנהוג היום בישראל, עד שיחוקק חוק שיסדיר עניין זה, לא ניתן לחייב בעל אתר לחשוף זהות משמיץ מתחזה. מנהל האתר איננו שקול לעורך אמצעי התקשורת המסורתיים כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע, ולכן לא נושא באחריות כך קבע ביהמ"ש העליון, בהעדיפו את ההגנה על הפרטיות על פני שמו הטוב של הנפגע.

לצערנו, בהעדר כל נורמה מחייבת בעניין, נוצר למעשה מצב של הפקרות מוחלטת שמונעת מהנפגע להיפרע מהפוגע. עם זאת, הנפגע רשאי להיפרע מבעלי האתר, שאחריותו מתגבשת עם קבלת בקשה להסיר את הפרסום.