המחוקק העניק לממונות על הטרדות מיניות מטעם המעסיק סמכויות של חוקר, שופט ומוציא לפועל של החלטה קריטית שעשויה להפוך את חייו של הנילון (האדם שכנגדו הוגשה תלונה) לעד. למרות שבתי המשפט קבעו שיש לנקוט בגישה זהירה בטרם החלטה על התקיימותה של הטרדה מינית. הממונות מטעם המעסיקים נוהגות בחוסר זהירות משווע, במיוחד ככל שמדובר בהטרדה מינית ברף נמוך (שאלו רוב התלונות).
הבירור נעשה על ידי הממונה על הטרדות מיניות, שאיננה משפטנית וספק אם היא מכירה או מעודכנת במערכת הנורמטיבית שחולשת על התחום. יתרה מזו, היא מייצגת את האינטרסים של המעסיק שמונע מהחשש להיתבע בעצמו על ידי המתלוננת ולכן הוא חותר לשקט תעשייתי.
התקנות מורות לממונות לתת המלצה בלבד, האם להעמיד את הנילון לדין משמעתי. בפועל הן כותבות מסמך פסקני כאילו מדובר בפסק דין, שעליו לא ניתן לערער. ברוב המקרים ההחלטה שיוצאת תחת ידיה של הממונה, מנומקת חלקית, באופן שאינו מאוזן ואינו לוקח בחשבון את ההלכות המשפטיות. למעסיק אומנם נתונה סמכות לדחות את ההמלצה לפי שיקול דעתו, אבל ברוב המקרים לנוכח החלטה פסקנית של הממונה, הוא לא יסתכן וייפטר מהעובד, שהופך באבחה אחת לעבריין מין מובטל.
המחוקק, למעשה אפשר למעסיק לפגוע אנושות בזכויותיו של נאשם בעבירה פלילית. אבל שלא כמו נאשם הנחקר על ידי המשטרה, הממונה רשאית לזמן את הנילון במפתיע מבלי שהוא מודע לסיבה בשלה זומן. במהלך הפגישה מוטח בפניו האישום בהטרדה מינית. על זכות השתיקה בכלל אין מה לדבר. גם אין חובה להבהיר לנילון על זכותו להיוועץ בעורך דין. ה"נאשם/נילון" מופתע, מבוהל, מתפתל ולבו נופל. אינסטינקטיבית הוא רוצה לרצות, להצטדק להסביר. הממונה רושמת בקפדנות את תגובתו של הנילון, כמעט כל תגובה שלו תעמוד לחובתו. אם יקבל את הדברים בקור רוח ייכתב שתגובתו האדישה מצביעה על כך שהוא אשם. אם יתרגש יתר על המידה ויסביר שכלל לא מדובר בהטרדה מינית, ייכתב שגישתו מתגוננת ולכן הוא מודע לאשמתו.
אם הנילון קיים קשר רומנטי אמיתי עם כפופה שלו והוא לא דיווח, לא תועיל לו טענתו שמדובר בקשר רציני שאפשר שיוביל לנישואים או למגורים משותפים. אם לא דיווח על הקשר, המעסיק ינקוט נגדו באמצעים כאילו מדובר במטריד מינית מן השורה. אלא שחובת הדיווח היא יציר הפסיקה ואינה קבועה בתקנות. הממונות מתעלמות מכך שהפסיקה גם קבעה שבמקרה של יחסי מרות יש להוכיח ניצול יחסי מרות. יחסי מרות בלבד אינם מספיקים כדי לקבוע שהייתה הטרדה מינית.
הנילון אף לא תמיד יודע מי התלונן, מה היה המצג העובדתי שהוצג בפני הממונה, אלו ראיות יש ומי העיד נגדו. הוא נסער ומבועת. לפעמים הוא מכחיש הכול: לא היה ולא נברא, אין לו בכלל קשר לבחורה. הכחשה גורפת בד"כ תטה את הכף לחובתו במיוחד אם קיימות ראיות (למשל התכתבויות וואטצאפ). בפעמים אחרות, הנאשם, למעשה מספק גרסה, שלטעמו תזכה אותו (למשל: היא יזמה את הקשר) – גרסה כזו לא רק שמהווה הודאה היא גם מחמירה את מצבו.
על החלטתה של הממונה לא ניתן לערער, גם לא ניתן לטעון טענות בטרם החלטה. גורלו של הנילון נחרץ לאחר פגישה אחת אליה הגיע לא מוכן ומבלי שהייתה לו הזדמנות לבחון את הראיות נגדו ולסתור אותן. יכול להיות למשל מצב שבו מדובר במנהל לא אהוד שמספר עובדים חברו יחדיו נגדו, תיאמו עדויות וטפלו עליו אשמה. הנילון לא יודע על העדויות ולכן הוא לא יכול להסביר שמדובר בקנוניה. העובדה שמספר עובדים העידו שהיו עדים להטרדה המינית תחרוץ למעשה את גורלו.
אציין שהמעסיק לא אשם במצב המעוות הזה. המעסיק פועל בהתאם לחוק המורה לו לקיים הליך שיפוטי, חרף העובדה שאין לו כישורים וכלים לכך. כך למשל בהתאם לחוק המעסיק אינו מורשה להציג לנילון את הראיות שנאספו נגדו, מכיוון שהחוק מחייב אותו לנהוג בדיסקרטיות. החוק אף אינו מחייב את המעסיק להודיע לנילון מראש על מה הבירור או על זכותו של הנילון להיוועץ בעורך דין. מדובר, אם כן, בהליך פגום ולא הוגן המחייב תיקון על ידי המחוקק.
