הגנת אמת בפרסום – סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע

לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו יכול להשפיל אדם, לבזותו, לפגוע בעבודתו, או לפגוע בו בשל מאפיינים שאינם בשליטתו (גזעו, נטייתו המינית, מינו, דתו וכדומה) או בגין התנהגותו.

מדובר בהגדרה רחבה ביותר. עילת התביעה לפי חוק איסור לשון הרע מתגבשת ברגע שמתקיימים שני תנאים מצטברים: (1) פורסם ביטוי, כמשמעות המונח "פרסום" בסעיף 2 לחוק, כלומר הביטוי הגיע לאדם אחד זולת הנפגע (2) תוכן הביטוי שפורסם עלול לפגוע בשמו הטוב של מי שהביטוי עוסק בו.

כל אדם יכול לתבוע וכן חברה מפלגה אגודה עמותה וגופים שהם ישות משפטית תאגידית. גופים שאינם תאגידים משפטיים כמו ועדים קבוצות, חבורות או ועדות ותתי ועדות אינם יכולים לתבוע תביעת לשון הרע..

הטענה כי לאדם אין שם טוב היא טענה מוכרת בתחום לשון הרע ונתבע רשאי לטעון אותה רק בשלב הנזק, כדי להפחית את הפיצויים שעליו לשלם.

סעיף 22 לחוק מתיר לנתבע להוכיח שלתובע אין שם טוב כאשר הטענה נוגעת במישרין ללשון הרע, כלומר אם התובע תבע על כך שכונה גנב ובאמת הוא הורשע בגניבה.

לא. לתובע יש שתי אפשרויות חלופיות: להוכיח את נזקיו באמצעות הבאת ראיות או לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק על כל פרסום. בשנת 1998, תוקן החוק ואומץ הסדר חריג לפיו נפגע מלשון הרע יכול לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק שעומד היום על תקרה של 70,000 ₪ ואם מוכיחים יסוד נפשי של כוונה לפגוע כפל פיצוי כלומר 140,000 ₪. האפשרות לתבוע סכומים גבוהים יותר נותרה בעינה, אולם הפיצוי ייגזר מסכום הנזק הריאלי שהוכח במשפט. במקרה כזה יהיה על התובע להוכיח שנגרמו לו נזקים ממוניים שניתן לאמוד אותם, כמו למשל הפסד השתכרות, הפסד מוניטין, הפסד השקעה, וכיוצא בזה.

לבתי המשפט סמכויות רחבות בפסיקת פיצויים לנפגעי לשון הרע. הסכום הנפסק במשפט לשון הרע נגזר מחומרת לשון הרע, תפוצת הפרסום המהווה לשון הרע, זהות הנפגע מלשון הרע, רשלנותו של המפרסם, מניעיו של מי שפרסם לשון הרע ותום ליבו, שמו הטוב של הנפגע מלשון הרע, הנזק הכלכלי הישיר שנגרם לנפגע מלשון הרע, נכונותו של המפרסם להתנצל פרמטר נוסף שמשתכלל בקביעת הפיצויים הוא שמו הטוב של הנפגע.

חוק איסור לשון הרע שנחקק ב-1965 אינו מתייחס לרשתות החברתיות ולעידן האינטרנט. עם עלייתן של הרשתות החברתיות עלתה השאלה האם ניתן להחיל את חוק איסור לשון הרע על פרסומים שהופצו ברשת הפייסבוק. התשובה חד משמעית – כן.

דבר אחד ברור והוא שזירת הרשתות החברתיות מהווה בסיס פוטנציאלי רחב לפרסומים פוגעניים בתפוצה רחבה. פסיקות בית המשפט בעניין הפצת לשון הרע ברשתות החברתיות הן עדין בתהליך גיבוש. מדובר בתחום משפטי שעדין לא נאמרה בו המילה האחרונה.

עמדת רוב הפסיקה ישראלית היא שבעל אתר גדול אינו יכול להיות אחראי בזמן אמת על כל המידע שמעלים גולשים בטוקבקים שונים. בישראל אומץ "נוהל הודעה והסרה", שלפיו על הנפגע לפנות מיוזמתו אל בעלי האתר או מנהלי הפורום ולבקשם להסיר את הפרסום הפוגעני, וכל עוד הם אכן מסירים את הפרסום הפוגעני בתוך זמן סביר, הם אינם נושאים באחריות לפרסום.

במידה והם מסרבים להסיר את הפרסום הפוגעני, הרי הם עוולים כלפי התובע בעוולת הרשלנות, ולא רק בעוולת לשון הרע.

כעיקרון, התשובה היא כן. הכלל הוא שתלונות אשר הוגשו לרשות מוסמכת כמו המשטרה בתום לב יזכו להגנה מפני תביעות לשון הרע בהתאם להגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

בשנים האחרונות, בתי המשפט צמצמו את תחולת הגנת תום הלב ואף עקפו את ההגנה הרחבה שהעניקה בעבר ההלכה למגישי תלונות השווא, בהחילם מבחנים אובייקטיביים בהתאם לנסיבות המקרים הספציפיים. לפיכך, שלא כבעבר, כיום אפשרי לנפגע, במידה והתלונה מתבררת כתלונת סרק, להגיש תביעה משפטית בעילת לשון הרע בגין הפגיעה בשמו הטוב.

התשובה היא שלילית. לא ניתן לתבוע על הוצאת לשון הרע בגין פרסומים שנעשו בקשר להליך השיפוטי. סעיף 13(5) לחוק קובע שפרסום של בעל דין או בא כוחו או עד במהלך דיון לא יהווה עילה בגין לשון הרע. בפרשת חיר נגד גיל בה שני עורכי דין ניהלו מלחמה מילולית קשה ומבזה בין כתלי בית המשפט, נקבעה הלכה מושרשת לפיה חלה הגנה מוחלטת על כל שלב משלבי ההליך, החל בכתבי הטענות, עובר דרך העדת העדים וכלה בשלב הסיכומים ומתן פסק-הדין. בהלכה מאוחרת יותר, נקבע כי ההגנה אף חלה בשלב שליחת מכתב ההתראה.

בכמה מהפסיקות המאוחרות, הועלתה טענה שיתכן והלכה זו היא רחבה וקיצונית. ויתכן כי במקרים חריגים בהם הדברים נאמרו מתוך רשעות וזדון ובחוסר תום לב קיצוני ההגנה לא תחול. ולכן יתכן שבעתיד בתי המשפט ישללו את ההגנה המוחלטת.

קללות וגדופים במבחן אובייקטיבי מהוות לשון הרע, אך קביעת הפיצויים תהיה בהתאם לנסיבות העניין. בעבר נפסקו פיצויים לאדם לגידופים כמו שקרן, מנוול, שטן, אייכמן, צורר יהודים ועוד. עם זאת, בתי המשפט מתייחסים בהסתייגות לתביעות לשון הרע בגין קללות וגידופים; והסיבה לכך היא השימוש הנפוץ בקללות בישראל ובשל כך החשש מהצפת בתי המשפט. משום כך בתי המשפט לא ממהרים לתת סעד לתובעים בשל קללות.

התשובה לכך היא מורכבת. לכאורה מדובר בביקורת או בהבעת דעה צרכנית, השאלה שתשאל במקרה כזה האם מדובר בביקורת צרכנית לגיטימית. בית המשפט קבע בעבר כי כאשר מדובר בהבעת דעה צרכנית עניינית הנסמכת על עובדות ויש בה עניין ציבורי אז אין המדובר בלשון הרע. אבל לא כך הם פני הדברים כאשר מדובר בהשתלחות פרועה לא הוגנת ושאינה תמת לב.

המלצתי המשפטית היא שפרסום מהסוג הזה חייב להיעשות בזהירות, תוך צמידות מרבית לעובדות המקרה, בהיקף מידתי, ולאחר התייעצות משפטית.

במצב המשפטי הנהוג היום בישראל, עד שיחוקק חוק שיסדיר עניין זה, לא ניתן לחייב בעל אתר לחשוף זהות משמיץ מתחזה. מנהל האתר איננו שקול לעורך אמצעי התקשורת המסורתיים כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע, ולכן לא נושא באחריות כך קבע ביהמ"ש העליון, בהעדיפו את ההגנה על הפרטיות על פני שמו הטוב של הנפגע.

לצערנו, בהעדר כל נורמה מחייבת בעניין, נוצר למעשה מצב של הפקרות מוחלטת שמונעת מהנפגע להיפרע מהפוגע. עם זאת, הנפגע רשאי להיפרע מבעלי האתר, שאחריותו מתגבשת עם קבלת בקשה להסיר את הפרסום.

החוק מעמיד לנתבע שורה של הגנות: הראשונה והחשובה היא הגנת אמת דיברתי – כשהנתבע טוען שהפרסום משקף אמת אובייקטיבית שיש בה עניין ציבורי. בעניין ציבורי, הכוונה שהפרסום משרת מטרה חברתית, מוסרית או ערכית.

בסעיף 13 לחוק, נקבעו עוד 11 הגנות של פרסומים מותרים הדברים אמורים לגבי פרסומים של חברי כנסת, ישיבות ממשלה, מבקר המדינה, ועדות חקירה, פרסומים שנעשו תוך דיוני משפטי וגם פרסומים שיש הרשאה חוקית לעשות, למשל כתיבת חוות דעת של בעלי תפקידים ציבוריים.

מערכת הגנות נוספת, היא הגנות תום הלב שבסעיף 15 לחוק. זו מערכת מורכבת ורחבה ומונה 12 קבוצות, למשל פרסום שנעשה תוך חובה חוקית מוסרית או חברתית, פרסום שנועד להגן על עניינים אישיים לגיטימיים ופרסומים שהם הבעת דעה על עניינים או דמויות ציבוריות ועוד. פרסומים מוגנים נוספים הם: סאטירה, ובקורת אמנותית.

התשובה היא לא. תביעת לשון הרע צריכות להיות מוגשת באופן ספציפי על ידי הנפגע או הנפגעים. החוק קובע מפורשות כי לשון הרע על ציבור יכול להניב רק הליך פלילי וזאת רק באישור היועץ המשפטי לממשלה. עד היום לא ניתן אישור כזה. חוק תובענות יצוגיות קובע רשימה סגורה של עילות ומקרים המאפשרים הגשת תביעה ייצוגית, לשון הרע לא מצויה ברשימה.

כעיקרון, התשובה היא כן; ניתן למנוע פרסום עוד קודם לפרסום. ניתן להגיש בקשה לקבלת צווים זמניים במסגרת תביעת דיבה. במקרים כאלו, חשוב לפעול ללא שיהוי ובזריזות. אבל, בית המשפט קבע כי המניעה המוקדמת היא צעד חריג הפוגע קשות בחופש הביטוי. לפיכך, הדבר אפשרי אך דורש מיומנות משפטית וחשיבה אסטרטגית ברמה גבוהה.

חוק איסור לשון הרע קובע כי הוצאת דיבה (לשון הרע) יכולה להיאמר במפורש או במשתמע. כלומר ניתן להגיש תביעה בגין הוצאת דיבה גם במקרה בו הזיהוי של הנפגע הוא מרומז. במקרים כאלו מוטל נטל על התובע להוכיח שאכן הפרסום מתייחס אליו ומכוון אליו.

חוק איסור לשון הרע קובע כי, הוצאת לשון הרע היא עוולה אזרחית וגם עבירה פלילית. מדובר בהסדר מיוחד המאפשר לאדם פרטי לפתוח בהליך פלילי כנגד אדם אחר, דבר ששמור בד"כ למדינה. הדרישה המקדמית לקיומה של עילה להגשת קובלנה פלילית, קשור למספר הנמענים לפרסום. בתביעת אזרחית די באדם אחד זולת הנפגע, ובקובלנה פלילית, יש צורך ב-2 אנשים זולת הנפגע. מלבד זאת, צריך לקחת בחשבון שתביעה פלילית היא קשה יותר להוכחה ונטל ההוכחה הדרוש הוא גבוה מזה הדרוש בתביעה אזרחית. כמו כן בהליך הפלילי על בית המשפט להשתכנע שהמשמיץ התכוון באופן מכוון לפגוע בתובע..

סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע קובע כי בלשון הרע שפורסמה על המת אין עילת תביעה אזרחית. עם זאת, תהיה בפרסום שכזה עילה להגשת כתב אישום כנגד המפרסם אם הדבר התבקש ע"י בני משפחתו הקרובים של הנפטר. הגורם שמאשר הגשת כתב אישום במקרה כזה הם הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. מאז הקמת המדינה, היועץ המשפטי לא אישר אף בקשה של בני משפחה להגיש כתב אישום כנגד מפרסם.

אם קרה מקרה שבו מגיש התביעה נפטר במהלך בירורה, יכולה משפחתו הקרובה להמשיך את התביעה, אם תודיע בתוך חצי שנה על רצונה להמשיך את התביעה בשמו של התובע המקורי שנפטר. כמובן, שבמידה והתביעה הייתה תלויה בעדותו של התובע שנפטר, יהיו קשיים רבים בהוכחת התביעה.

תביעות אלה מוגשות בדרך כלל על ידי אנשים או גופים בעלי כוח ומשאבים כלכליים, ומטרתן להשתיק פעילות או ביקורת ציבורית. כלומר תביעת שמטרתה היא השתקת הנתבע ולא פגיעה בשם הטוב.

אפיונים (העיקריים) לתביעות השתקה, הם: (א) פערי כוחות כלכליים בין הצדדים; (ב) סכום תביעה מופרז עד כדי שאין לו אחיזה בדין; (ג) טענות סרק עובדתיות ומשפטיות שתכליתן להתיש ולא לברר מחלוקות ענייניות; (ד) תביעה שהגשתה – ובחינתה – עלולים להרתיע את הציבור מהשתתפות חופשית בדיונים ציבוריים.

במשפט הישראלי טרם התפתחה דוקטרינת דחיית תביעת השתקה, משום ששיטת המשפט הישראלית מקדשת את זכות הגישה לערכאות, ולכן עדין לא קרה שתביעה המזוהה כתביעת השתקה סולקה על הסף.