הטרדה מינית – האם משפט ברשת או בהיכל המשפט?

עו"ד אתי חסיד – הטרדה מינית ושיימינג ברשתות החברתיות

יש לברך על אומץ הלב של נשים המחליטות בסופה של התלבטות להגיש תלונה או לתבוע תביעה אזרחית את מטרדיהן בגין הטרדה מינית.

על אף שמטרת חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית משנת 1998 הייתה לעודד נשים להתלונן על התנהגות מטרידה על בסיס מיני, רוב רובן של המוטרדות נרתעות מלהגיש תלונה. חלקן בוחרות להפיץ את האשמה ברשת החברתית על מנת שההמון ישפוט, ירשיע ויוציא לפועל את גזר הדין.

אולם, הפרקטיקה החדשה להרשיע אדם בהיכל הרשת ולא בהיכל המשפט מהווה פגיעה בשלטון החוק. גם לחשודים בפשעים הנתעבים ביותר יש זכות להליך משפטי המאפשר בירור יסודי של אשמתם או חפותם. הזכות להליך משפטי הוגן היא מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. על אף חולשותיה של המערכת המשפטית היא עדין המערכת היחידה שמבטיחה בירור ממצא של האשמה. זוהי תכלית שלטון החוק על פני שלטון הכיכרות.

הפיתוי לבחור בשיימינג של חשוד בהטרדה המינית ברשת החברתית הוא רב, במיוחד כאשר מדובר בידוענים ובאנשי ציבור. אלו נענשים באופן מיידי מעצם החשיפה ובמקרים רבים הם נאלצים לרדת מהבמה הציבורית ולמצוא מחסה  מפני ההמון הזועם. אבל הלינצ'נט הנערך כלפי החשוד בהטרדה על ידי ההמון הוא מסוכן ומנוגד לכללי הצדק. המוני המלייקים והמשתפים הנלהבים לא שמעו על הוכחת אשמה מעל לכל ספק סביר, לא מכירים בחזקת החפות ומעניין אותם כקליפת השום לשמוע את גרסתו של החשוד. הקולות הקצובים והאחידים העולים מנהמת ההמון הם "יאללה לגרדום".

הפקרת החשודים ליצריו של ההמון היא מסוכנת ומובילה לאנרכיה חוקתית. ויש בה כדי לעודד הגשת תלונות שווא מסיבות של נקמנות. מבלי לגרוע כהוא זה מחרפת תופעת ההטרדה המינית , לא ניתן להתעלם ממקרים בהם מתלוננות עושות שימוש לרעה בהגנה שמאפשר החוק. התופעה של נשים המגישות תלונות שווא של הטרדה מינית במישור המשמעתי והאזרחי איננה כה נדירה כפי שנדמה. רוב רובן של תלונות אלו לא מגיעות לידיעת הציבור.  כך, אנו נתקלים בתלונה של עובדת שתבעה את מעסיקה על כך שאמר לה "תפסיקי להסתובב לי בין הרגליים", או במתלוננת אחרת שחשה מוטרדת מכך שהבוס שלה אמר לה ש'היא נראית טוב מחוץ לעבודה'. מתלוננת נוספת תבעה את מעסיקה בטענה שהוא לוטש אליה עיניים זימתיות. ועוד כהנה וכהנה תלונות חסרות שחר שאין להן ולחוק מניעת הטרדה מינית ולא כלום.

אך כאמור, מתלוננות אלה לא מייצגות את מרבית המתלוננות שתלונותיהן מוצדקות, אך למרבה הצער רוב רובן נרתעות מהגשת תלונה למשטרה. ההליך הפלילי נחווה אצלן כהליך פולשני וברוטלי שהן אינן צד לו, איננו בשליטתן ולכן בלתי רצוי. מה שנעלם מעיני מתלוננות אלה, שהימנעות מהמסלול הפלילי איננה סוף פסוק, והתביעה הנזיקית היא דרך יעילה ודיסקרטית להתמודד עם פגיעה מינית וזאת תוך שליטה בהליך המשפטי וניהולו ללא תכתיבי הפרקליטות והמשטרה. אי פנייה למשטרה אינה אמורה לערער את מהימנותה של מתלוננת שבחרה לנהל תביעה נזיקין אזרחית נגד המטריד. החוק שהחיל על ההטרדה המינית לא רק את הדין הפלילי, אלא גם את הדין הנזיקי והמשמעתי, מאפשר למתלוננת בחירה חופשית להחליט איזה מסלול הולם יותר את נסיבותיה.

חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית יצר מהפך תודעתי עמוק בנושא ההטרדה המינית. בין היתר, נוצר שיח ציבורי נוקב וער בכל הנוגע לזכותן של נשים על גופן וזכותן לחיות בסביבת חיים חפה מהטרדות מיניות. לכאורה, בחברה בה אין קונצנזוס על שום נושא, הרי ככל שמדובר בהטרדה המינית יש אחדות דעים. אך, מתחת לפני השטח זורמים זרמים תת  קרקעיים של אלו החושבים שנשים מגזימות, שהחוק למניעת הטרדה מינית מגביל ומצר התנהגויות אנושיות טבעיות ונורמליות, שהמתלוננות על הטרדה הן לא יותר מחבורת פמניסטיות רדיקליות עם שערות על הרגלים, שמבקשות לכפות על הציבור נורמות שהוא לא יכול לעמוד בן. הזרמים התת קרקעיים האלו מוצאים את ביטויים ברשתות החברתיות גם במקומות שבהם נשים חושפות את מצוקתן וכאבן. מכיוון שכך זירת הרשתות החברתיות יכולה להתגלות כחרף פיפיות. מתלוננות הבוחרות לחשוף את תלונתן ברשת מבקשות לבייש את המטריד, אך הן מסתכנות בשיימינג נגדי. נשים שחשפו את מטרידיהן ברשת יכולות העיד על ההכפשות הקשות שהיו מנת חלקן, לרבות עלילות על עברן המיני. בניגוד לתפישה שלאחרונה קנתה שליטה בקרב רבים, על כך שלא הרף הפלילי יקבע מה ראוי או לא ראוי, הרי שדווקא טובת המתלוננת מחייב שהבירור בכל הנוגע להטרדה המינית יעשה בבית המשפט ולא בכיכר העיר. לנוכח דברים אלו, ברור שהרשת איננה המקום הראוי למתלוננות לחשוף את כאבן. עם כל האהדה הנתונה לחוכמת ההמונים, אין להפקיר את שלטון החוק בידי המוני המלייקים והמטקבקים בכל הנוגע למיצוי הדין עם חשודים בהטרדה מינית.