האם יש לחייב מנהלי אתרים או מנהלי פורומים חברתיים בגין פרסומים שפרסמו צדדים שלישיים. סוגיה זו עדין לא הוכרעה ע"י ביהמ"ש העליון. אבל במהלך השנים התפתחו ע"י הערכאות הנמוכות (השלום והמחוזי) פרקטיקטות שונות לבחינת אחריות של מנהלי אתרים. בין היתר השתרשה בהלכה דוקטרינת "הודעה והסרה", לפיה רק אם הנפגע התלונן בפני המנהל על הפרסום הפוגע והמנהל לא הסיר את הפרסום, רק אז הוא יחוב ברשלנות. כלומר אם התקבלה הודעה והפרסום הוסר המנהל יהיה חסין בפני תביעה.
בימים אלו תלוי ועומד ערעור שהגיש משרדי בעניין אחריות מנהלת אתר. פרטי הערעור חסויים בינתיים, לכן אנחנו רשאים לחשוף רק מתווה עובדתי כללי.
מדובר במנהלת פורום של קבוצה סגורה בפייסבוק שנתבעה בגין פרסומי שיימינג של צדדים שלישיים שפורסמו בפורום שבניהולה. היא עצמה לא פרסמה דבר. הנפגעות (התובעות) לא טרחו לדרוש את הסרת הפרסומים, ומיד לאחר שנודע להן עליהם הן הגישו תביעה גם נגד המנהלת. ביהמ"ש השלום קיבל חלקית את התביעה נגד המנהלת ובין היתר קבע שלמנהלת הייתה שליטה בקבוצה מאחר ויכלה למחוק את הפרסומים. כמו כן נקבע שהיה עליה לערוך בדיקה מהותית של הפרסומים. בית המשפט השלום נמנע מלהחיל על המקרה את דוקטרינת "הודעה והסרה", ומצא שהמנהלת אחראית אף שלא קיבלה דרישה להסיר את הפרסומים.
כאמור, על פסק הדין הזה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בכתב הערעור נטען כי פסק הדין מנוגד להלכות קודמות בנוגע לאחריותם של מנהלי קבוצות באינטרנט ומכיוון שכך הוא פוגע בוודאות המשפטית. כמו כן נטען כי ביהמ"ש קמא הרחיב ללא הכר את אחריותם של מנהלי קבוצות ופורומים ברשתות החברתיות, והטיל עליהם נטלים שלא ניתן לעמוד בהם, ותוצאתם פגיעה אנושה בחופש הביטוי, ובאפשרות של זרימת מידע באופן חופשי.
לדעתנו, אם פסק הדין הזה יישאר על כנו, ייווצר אפקט מצנן שיגרום לסגירת חלק ניכר מהאתרים כדוגמת זה שבניהולה של המערערת, וזאת מחשש להיתבע. במקרים רבים אחרים הדבר יגרום לכך שמנהלי אתרים יצנזרו תכנים, גם תכנים שכלל אינם מהווים לשון הרע. בכך ייפגע ללא תקנה חופש הביטוי . נמשיך לעדכן.
