שיימינג ברשתות החברתיות
שיימיניג הוא ענף בדיני לשון הרע שהתפתח במיוחד בעידן הרשתות החברתיות. בעברית מכונה תופעת השיימינג – "ביוש", ומשמעותה קמפיין פוגעני המכוון לאדם או לגוף מסוים בכוונה לבזותו ולהשפילו. זמינות הפרסום באמצעות הרשתות החברתיות מעניק לכל אדם המצויד במקלדת, חופש פעולה לפרסם כל דבר העולה על רוחו אודות אדם או גוף בכוונה להוקיעו וליצור כלפיו תהודה שלילית. בניגוד לדעה הרווחת, תופעת השיימינג איננה חדשה, היא עתיקת יומין וימיה כימי ההיסטוריה האנושית. מה שחדש בה היא כמובן המדיום או הפלטפורמה עליהם היא מתרחשת. הטכנולוגיה האינטרנטית מהדהדת את ההכפשה במהירות עצומה. זה החידוש.
הקורבן שהתעורר בוקר אחד וגילה שהוא נוכל גנב וגם גזען חשוך, יתקשה להוכיח אחרת. אני לא אומרת שבבית משפט זה יהיה פשוט או קל. אבל עצם המאבק על צדקתו של הקורבן, עצם העמידה על זכויותיו. גרירת המכפיש לבית המשפט, – כל זאת מהווה חצי הדרך לקבל צדק. לצערי בתי המשפט בישראל אינם פוסקים סכומי כסף גדולים בתביעות לשון הרע, אם כי המגמה משתנה. אולי תופעת השיימינג תעשה שינוי גם בזה.
שיימינג נעשה גם באמצעות פרסומים פוגעניים אודות מה שנתפש כשירות לקוי או כהתנהלות לא תקינה של בעלי תפקיד. זכור המקרה של אריאל רוניס ששימש מנהל רשות האוכלוסין בתל אביב שהתאבד בעקבות שיימינג בפייסבוק. התאבדות היא תגובה קיצונית וחריפה. הרבה לפני נקיטת צעד כה קיצוני רצוי לשקול לפתוח בהליך משפטי נגד המשמיצים. יש אפשרות אפקטיבית והיא לא כל כל רעה. חוק איסור לשון הרע יכול לתת סעד לקורבנות שיימינג. פרסום בפייסבוק הוא פרסום לכל דבר וענין. אנשים צריכים לקחת אחריות על דברים שהם מעלים על הכתב. אמירות מבזות יכולות להרוס חיים. יש כוח עצום למלים כתובות שמקבלות גושפנקא של קהל אוהד.
רוניס לא היה האדם היחיד שהתאבד בעקבות שיימינג, זכור גם המקרה של בועז ארד, מורה בבית ספר לאמניות שפורסם שקיים מערכת יחסים עם תלמידה. בעקבות הפרסום במאקו שהדהד בכל הרשתות החברתיות, גם ארד התאבד.
היד קלה על המקלדת, והיא פועלת בחטף ומתוגמלת באופן מידי. הכותב מבקש לחרוץ כאן ועכשיו את דינו של האדם עליו הוא כותב. המטרה היא לשסות וללבות את היצרים באמצעות פרטים רוויי דם ובשפה בוטה, כאשר כמעט תמיד הפרטים המתוארים מסולפים ורחוקים מהאמת העובדתית. המגיבים, המלייקים והמשתפים מעצימים ומטעינים בתורם את הפרסום כל אחד על פי תובנותיו ויצריו. בתוך כל זה, למושא הפרסום אין קול ואין הגנה. הוא נמחץ על ידי ההמון המלובה והמשוסה, וחייו תלויים על בלימה. מרגע שהפרסום המכפיש יוצא לאוויר העולם, בדומה להטלת פצצת מצרר, נזרע הרס טוטלי בלתי הפיך. זוהי ללא ספק תופעה מבהילה בהיקפה ובהרסנותה.
תופעת השיימינג – הרשעה בהיכל הרשת
בשנים האחרונות, נשים קיבלו לגיטימציה ציבורית מסוימת לבייש גברים שלטענתן הטרידו אותן מינית באמצעות קמפיין METOO שאף זכה לתפוצה בינלאומית. ברוב הפעמים, מדובר במקרים שחלה עליהם התיישנות ולא ניתן להחיל עליהם את הנורמה הפלילית או האזרחית. בדרך הזו, באות הנשים חשבון עם גברים שלכאורה הטרידו אותן באמצעות היכל הרשת.
הפרקטיקה להרשיע אדם בהיכל הרשת ולא בהיכל המשפט מהווה פגיעה בשלטון החוק. ההמון הופך לתובע, לשופט ולמוציא לפועל. צדק הכיכרות לא מושתת על הוכחות מעל לכל ספק סביר, לא מכיר בחזקת החפות ולא נותן לנאשם הזדמנות להגן על עצמו. תכליתה של חזקת החפות היא להגן על אדם שעדין לא הורשע מפני אות הקלון והסטיגמה של המעשה הפלילי. הזכות להליך משפטי היא זכות אדם בסיסית כאשר השיימינג ברשת החברתית אינה מיועדת לבוא במקומה.
הדרך היחידה של מושא פרסום מכפיש ומבזה לתקן את הנזקים שנגרמו לו, להיאבק על שמו הטוב ולבוא חשבון עם המפרסם היא באמצעות הגשת תביעת לשון הרע. על פי ההלכה המשפטית, גם כל מי ששיתף את הפרסום השקרי נושא באחריות לפרסום.
תביעה בנסיבות של פרסום שיימינג ברשתות החברתיות היא תביעה מורכבת. לעתים, מדובר במפרסם אנונימי המסתתר מאחורי זהות בדויה. למרבה הצער, במקרים כאלה רשויות החוק ממעטות להתערב. כמו כן, אין הסדר חקיקתי המחייב חשיפת זהות של משתמשים אנונימיים. בית המשפט העליון בפרשת רמי מור קבע שאין זה בסמכותו של בית המשפט לתת צו לחשיפת כתובת האינטרנט (IP). בנסיבות מסוימות, יש לשקול לתבוע גם את הפלטפורמה ממנה פעל המפרסם, למשל את פייסבוק או גוגל. רק עורך הדין הבקיא בדיני הרשת והאינטרנט ושהתמחותו העיקרית היא לשון הרע יוכל להתמודד בדרך יעילה בבית המשפט עם מקרים של שיימינג.
