חיר נגד גיל (הלכת חיר) – החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, הוא חיסיון מוחלט

שני בעלי-הדין הם עורכי-דין שייצגו צדדים-נצים בהליכים משפטיים. במהלך דיון בבית הדין האזורי לעבודה הטיח הנתבע בתובע כי מתנהל נגדו הליך פלילי ואף נדונה השעייתו מלשכת עורכי הדין. על כך הגיש עוה"ד הנפגע תביעת לשון הרע.
בימ"ש השלום קבע כי האמירות נשוא התביעה הן בגדר פרסום לשון הרע, אולם מהוות "פרסום מותר" לפי הוראת סעיף 13(5) לחוק ולפיכך, דחה את התביעה. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי התקבל בדעת רוב. כל שופטי ההרכב בביהמ"ש המחוזי גרסו כי יש לסייג את ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק במקרים חריגים שבהם ההתבטאות הדיבתית איננה קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו, אלא יסודה ברשעות ובזדון. דעת הרוב סברה שדבריו של המערער כלפי המשיב נאמרו בזדון וברשעות, ולפיכך, אין הגנת הסעיף חלה. על הכרעה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
ביהמ"ש העליון, ברוב דעות קיבל את הערעור וקבע כי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי דברים הנאמרים "תוך כדי דיון" על ידי בא כוחו של בעל דין הינם פרסום מותר ש"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". עוד נקבע כי ברי לחלוטין שהמחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין ביהמ"ש יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. בכך נקבעה ההלכה כי ההגנה הניתנת לדברים הנאמרים תוך כדי דיון משפטי היא הגנה מוחלטת ואינם מהווים עילת תביעה בלשון הרע.