ע"ע 39314-01-14 פלונית נגד אלמוני וחברה פלונית – מעסיק שאינו עומד בחובותיו לפי החוק למניעת הטרדה מינית מסתכן בפרסום פרטיו
עובדת פלונית תבעה את מעסיקה ואת אחד העובדים בגין מעשי הטרדה מינית בדרגות חומרה שונות והתנכלות על רקע הטרדה מינית מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח- 1998. הדיון התנהל תוך איסור פרסום פרטים מזהים של הצדדים והעדים בהליך.
בית הדין האזורי את מרבית טענותיה של העובדת, כאשר בסופו של יום חייב את העובד לשלם לעובדת פיצוי כספי בסך 7,000 ש"ח. זאת, בשל אמירה שהפנה כלפי העובדת והיא: "איזה ריח, הריח של הבושם שלך משגע אותי". בית הדין ראה באמירה זו "הטרדה מינית" כמשמעה בחוק, תוך שהוא מוסיף וקובע כי מדובר ב"הטרדה מינית מינורית"; מנגד, קבע בית הדין ממצאים חמורים יותר ביחס למעסיקה, לגביה נפסק כי היא כשלה בטיפול בתלונתה של העובדת, וכי "הנתבעת לא פעלה כנדרש בכל הנוגע לדרך טיפולה של הממונה מתחילתה ועד הסוף, החל בכך ששמעה מידע לפני ששמעה את המתלוננת, מידע שהיטה את דעתה, דרך קיום הפגישה תחילה עם הממונה על הנילון ורק אחר כך לבד וכלה בדרך ניהול הפרוטוקול והיעדר רישום ותיחקורים של עובדים אחרים. זאת בנוסף לדרך ולמועד הגעת החלטת הממונה לנילון ולמתלוננת" בגין כשלים אלה פסק בית הדין למעסיקה פיצוי כספי בסך 35,000 ש"ח.
במסגרת הערעור ביקשה העובדת לפרסם את פרטיה המזהירם של המעסיקה והעובד. בית הדין הארצי בחן את המסגרת הנורמטיבית של עקרון הפומביות מול הזכות לפרטיות. בהתאם נקבע כי המעסיקה היא תאגיד מוכר היטב לציבור הרחב ומשכך ניחנה בכוח להשפיע על התווית נורמות בשוק התעסוקה. כוח שיש בו להצדיק קיומה של ביקורת ציבורית על התנהלות כמו גם על התנהלותם של תאגידים אחרים. פרסום פרטיה של המשיבה במקרה שלפנינו, עשוי אפוא לקדם את רמת הביקורת הציבורית על התנהלותה בתחום של כיבוד החוק ומיגור התופעה של הטרדה מינית בכלל והטרדה מינית במקום העבודה בפרט. כפועל יוצא מכך, עשוי הפרסום להוות חוליה אחת בשרשרת, שמטרתה לייצר "אטמוספרות תעסוקתיות" שיאפשרו שוויון הזדמנויות אמיתי בין המינים במקום העבודה וסביבת עבודה חפה מכל התנהגות הטומנת בחובה הטרדה מינית.
שונה המצב ביחס לעובד, לגביו ניתן לומר כי פרסום פרטיו המזהים יהיה כרוך, בנסיבותיו של המקרה, בפגיעה בלתי מדתית ב"גרעינה הקשה" של הזכות לפרטיות. זאת למול "התועלת הציבורית" המועטה, אם בכלל, של הפרסום המבוקש הנוגע לו.
סופו של דבר בית הדין הארצי התיר לפרסם את פרטי המעסיקה, למעט שמותיהם של בעלי התפקידים בה, אך לא התיר לפרסם את פרטי העובד.
